"המה נסעו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות"

על ר' יהודה החסיד והמערה אשר בשיפולי ההר

בר"ח חשון תס"א (14 לאוקטובר 1700) ביום ד' בשבוע הגיעו לשערי ירושלים ר' יהודה החסיד ו'החבורה הקדושה'. חמישה ימים הספיק ר' יהודה לנשום מאווירה של ארץ ישראל ולאחר מחלה קצרה, בתאריך ו' חשון הוא החזיר נשמתו לבורא. רבים מתושבי ירושלים יצאו ללוותו בדרכו האחרונה. אחד מבני החבורה, ר' גדליה מהעירה סימיאטיץ תאר בספרו 'שאלו שלום ירושלים' את ההלוויה:

"וכשהוליכו את המיטה של רבינו מן ביתו לחצר הקודש הנ"ל, היו מתכנסים אנשי ירושלים תוב"ב אנשים ונשים לגמול חסד עם רבינו הנפטר ועמדו בתוך החצר עם המיטה, והחזן של הספרדים היה מקונן הקינות שיש להם לספרדים לקונן על המתים, והיה החזן מזמר בקול מר ובכי, וכל העם היו מקוננים ובוכים בכי תמרורים על פטירת רבינו פתאום, ולא זכו עדין כולם לראות פני קדשו. ואחר כל פסוק של הקינה התחילו כלם בפעם אחת להכות בידם על ראשם וצווחו וי וי עד שאם היה לאדם לב אבן היה נימוח, וכשגמר החזן את הקינה הוליכוהו נושאי המיטה שהם גדולי הספרדים לבית הקברות שהוא חוץ לעיר הקודש דהיינו על הר הזיתים בשיפועי ההר. והיה שם מקום אחד בתחתית ההר כמו מערה והניחוהו שם..".

אין ספק שאנשי החברה קדישא במאה הי"ח ו- הי"ט הכירו היטב את המערה בה נקבר ר' יהודה, ואף כל אחד מאנשי הישוב הישן שצפה אל הר הזיתים היה יכול להצביע במדויק על מיקומה. ר' אריה לייב פרומקין שהגיע לארץ ישראל בשנת 1871 והיה אחד מהראשונים שתיעד את בית הקברות היהודי כותב בספרו 'תולדות חכמי ירושלים':

"על הר הזיתים אשר על פני ירושלם קדמה נמצאת מערת קברות בכוכין ממולאים זה על גב זה, שמה מצאו להם קן, נפשות החסידים הקדושים אשר מסרו נפשם באהבת ארץ אבותינו ונקראת גם היום "מערת ר' יהודה החסיד" לזיכרון עולם לנפשות הצדיקים המרוממים האלו. וקבלה בידי זקני העיר ששם ספון חלקת מחוקק ריה"ח ואחדים מתלמידיו…".

 ר' יהודה החסיד ו'החבורה הקדושה' כפי שהוא כינה אותה הייתה קבוצת העולים הגדולה ביותר שהגיעה לארץ ישראל מאז חורבן בית שני. עלייה זו 'נצרבה' בזיכרון ההיסטורי

שלנו בזכות עקשנותם של יהודי ירושלים לקרא לבית הכנסת 'בית יעקב' בשם חורבת ר' יהודה החסיד. ר' יהודה החסיד בן ליהדות פולין נולד בעיר דובנא (יש הסוברים בשידלוב) בשנת 1660. הוא נולד אחד עשר שנים לאחר מאורעות תח ות"ט שהמיתו חורבן על קהילות פולין . בהיותו ילד היה עד לשבר שעבר על קהילות פולין כשהתברר ששבתאי צבי הוא משיח שקר. על רקע אירועים טראומטיים אלו והכמיהה לחיי קדושה בארץ ישראל צמחה בשנת 1697 תנועת העלייה של ר' יהודה החסיד.

במשך 3 שנים הוא סבב ודרש בקהילות אירופה וסחף אחריו כ- 1500 איש שמתוכם רבים נספו בדרך עוד בטרם הגיעו לארץ. ר' נתן נטע מנהיים אב בית הדין של האגנוי מביא עדות על הרכב החבורה:

"ראיתי בני עליה נאספו קהילה גדולה… היא החברא הקדושה, קהל גדול מישראל… בעלי חכמה, בעלי סברה, בעלי תלמוד גדול… ומעל כולם צדיק יסוד עולם, ראשון לכל דבר שבקדושה… הוא הרב המופלא, החסיד הקדוש, גור אריה יהודה" .

קהילת ירושלים שבאותה עת מנתה כ12,000 תושבים, נערכה בהתרגשות לקראת בואם של העולים והכינה עבורם בתים. כדבריו של ר' גדליה מסימטיץ:

"ובשנת ת"ס לפ"ק, קודם ראש השנה תס"א לפ"ק, שהוא כמה שבועות קודם באתינו לעיר הקדושה, נבנה בה"כ הנ"ל עם חצר הקודש והרבה בתים בתוך החצר, לערך ארבעים בתים וגם בה"מ מפואר מאד מלא ספרים…".

ר' יהודה אמור היה להביא עמו כספים לכסוי החובות שהותירו לאחר הבנייה, וכנראה אף הספיק לרכוש מגרש בסמוך לבית כנסת הרמב"ן. מותו הפתאומי גרם למבוכה רבה. רבים מבני החבורה חזרו לארצות מוצאם, חלקם נרדפו בארץ לאחר שאחד התלמידים ר' חיים מלאך הכריז בגלוי על היותו שבתאי, אחרים שרדו בדוחק ויצאו כשד"רים על מנת לאסוף כספים למחייתם ולהחזרת החובות הרבים לישמעאלים. בתאריך ח' חשוון שנת התפ" א (1720) לאחר שלא עמדו בתשלום החוב, החריבו המוסלמים את החצר וגירשו את האשכנזים שנותרו. קרוב למאה שנה לא חיו אשכנזים בירושלים עד בואם של תלמידי הגר"א אל העיר.

בשנתיים האחרונות עוברת חלקת הספרדים תהליך שיקום. במהלך השיקום, מתחת גלי העפר שנשפכו על המצבות בתקופה הירדנית, נחשפה חלקה אשכנזית קטנה, בה נקברו ראשוני הפרושים – תלמידי הגאון מוילנה שייסדו מחדש את הקהילה האשכנזית בתחילת המאה הי"ט (ביניהם ר' שלמה זלמן שפירא, ר' יחיאל נאמן גזבר החורבה ועוד). כמו כן במסגרת השיקום נחשפה מחדש מערת ר' יהודה החסיד. האבן של המערה הוסרה מעל הפתח, ולנכנס לתוכה צפויה הפתעה:

בתוך המערה ששימושה הראשוני היה כנראה בור מים, חצובים עשרות כוכים בקומות. על הטיח שנותר בין הכוכים ישנם עיטורים, חלק מהכוכים מלאים באבנים, חלקם אטומים, ומעל חלק מהם חרוטים שמות. כך תיאר ר' פרומקין בהתרגשות את פנים המערה:

המערה היא מופלאת במינה חצובה בשן סלע, ובדפנותיה כוכין סתומין, בכותל הדרומי שלש שורות זו ע"ג זו משבעה שבעה כוכין , וכנגדה בכתל הצפוני שלש שורות כאלו מן ששה ששה כוכין, ובמזרחי ג' שורות, מארבע ארבע, ולבית כניסתה בצדה המערבי שלש שורות מן שלש שלש כוכין, ס"ה ששים כוכין סתומין.

את כל מה שראה ר' פרומקין לא ניתן כיום לראות. המערה התמלאה בשפכי עפר שכיסו את קומת הכוכים התחתונה והכוכים שהיו סתומים נפרצו. וממשיך ר' פרומקין וכותב:

"ובקרקע המערה מונחים כעשר אבני ציון למצבות אשר לא נטמנו ברגלי עפר עדיין , כל החכמים הקדושים הספונים במקום הקדוש הלז המה בני האשכנזים, אבל לא מצאנו ציון וכתובת חרותה, רק שלשה ציונים אלו: "ציון קבורת הישיש אברהם צרפתי" , "קבר הישיש כה"ר יצחק אשכנזי", "קבר המפורסם כה"ר יוסף אשכנזי"… "

שמות אלו ועוד שמות נוספים החרוטים בקירות המערה הם עדין בגדר חידה, אין אנו יודעים האם הם שמות בני חבורת ר' יהודה החסיד, או ששייכים הם לבני עדת האשכנזים שנקברו במערה עוד במאות הקודמות . שמו של ר' יהודה החסיד לא נמצא אך ר' גדליה מסיאמטיץ המתאר את קבורת ר' יהודה החסיד מציין מידע חשוב :

"…והניחוהו שם אבל לא עשו כוך מן הצד כמנהג קדמוני, רק חפרו גומא בתחתית הארץ כנהוג עכשיו בחו"ל. וכשעברה שנה זו מתה אשתו הרבנית ובנו אשר היה רך בשנים וטוב וישר, ונקברו שניהם אצלו ממש במערה הנ"ל שלשתם במקום אחד, המה נסעו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות".

האם בין כעשר אבני הציון אותם מזכיר ר' פרומקין בתאור המערה כלולים גם מצבותיהם של ר' יהודה החסיד, אשתו ובנו ? בשלב זה לא ניתן להשיב על השאלה. אולם בקשה זו להיקבר בקרקע, מחזירה אותנו כ1,800 שנה אחורנית. היא מזכירה לנו את בית הקברות בבית שערים שם מצאו במערה מס' 14 זוג קברים שבניגוד לכל הקברים הם חצובים בקרקע. ע"פ הסברה שם נקבר ר' יהודה הנשיא ואשתו שבצוואתו כתב: "ותהא ארוני נקובה בקרקע".